וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־שָׁא֔וּל לָ֥מָּה הִרְגַּזְתַּ֖נִי לְהַעֲל֣וֹת אֹתִ֑י וַיֹּ֣אמֶר שָׁ֠אוּל צַר־לִ֨י מְאֹ֜ד וּפְלִשְׁתִּ֣ים ׀ נִלְחָמִ֣ים בִּ֗י וֵֽאלֹהִ֞ים סָ֤ר מֵֽעָלַי֙ וְלֹֽא־עָנָ֣נִי ע֗וֹד גַּ֤ם בְּיַֽד־הַנְּבִיאִם֙ גַּם־בַּ֣חֲלֹמ֔וֹת וָאֶקְרָאֶ֣ה לְךָ֔ לְהוֹדִיעֵ֖נִי מָ֥ה אֶעֱשֶֽׂה׃ (ס)
שולחן ערוך, יורה דעה
אֵין מְפַנִּין הַמֵּת וְהָעֲצָמוֹת, לֹא מִקֶּבֶר מְכֻבָּד לְקֶבֶר מְכֻבָּד, וְלֹא מִקֶּבֶר בָּזוּי לְקֶבֶר בָּזוּי, וְלֹא מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי, מֻתָּר, שֶׁעָרֵב לְאָדָם שֶׁיְּהֵא נָח אֵצֶל אֲבוֹתָיו. וְכֵן כְּדֵי לְקָבְרוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר. וְאִם נְתָנוּהוּ שָׁם עַל מְנַת לְפַנּוֹתוֹ, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן. וְאִם אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בְּזֶה הַקֶּבֶר, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יוֹצִיאוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ מַיִם, אוֹ שֶׁהוּא קֶבֶר הַנִּמְצָא, מִצְוָה לְפַנּוֹתוֹ. יֵשׁ נוֹהֲגִין לָתֵת מֵעֲפַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּקֶּבֶר (אוֹר זָרוּעַ), וְיֵשׁ לְמִנְהָג זֶה עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ (מִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא פ' וַיְחִי).